(א) בט״ז ס״ק א׳ ויש ראיה לזה מהפסוק בו׳ נראה שר״ל שכ׳ הר״ן הביאו הב״י וא״ת קרן דתיש ליתסר דהא קרן איקרי דכתיב והצפור והשעיר קרן חזית כו׳ איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מיקרי כדכתי׳ שה כשבים ושה עיזים עכ״ל ור״ל דכיון דהכתו׳ קרא את שניהם שה אלמא חד מינא הוא ולפי״ז שפיר מיירי הט״ז דבכלל כבש הוא עיזים גם כן כיון דחד מינא הוא ואם כן ממילא דגם יעלים בכלל שהרי אף הם בכלל עיזים אלא דלא תימא כיון דחשי׳ ועיזים ואח״כ חשיב יחמור דהיינו יעלים מוכח דיעלים אינו בכל זה לזה אמר הט״ז וכי היכא דחשיב איל אחר שזכר שה כשבים אע״ג דאיל ודאי מין כבש היא אלא דהוא שה פרטי לזכר הכשבים הך זכר ג״כ יחמור שהוא גם כן מין עיזים ושמו מוכיח כו׳ ועיין בשו״ת חכם צבי שתמה בזה דהא בקרא מיירי במין חיה שהוא איל בקמץ ואנן איירינן באיל שהוא מין בהמה והוא נקוד בחירק ע״ש:

(ב) (במג״א ס״ק ה׳) כדאיתא בע״א דף מ״ב כו׳ ורש״י שם כ׳ דלמא מגבה לה דכל דבר הפקר כגון מציאה ניקנה בהגבהה הרי מבואר כהב״ח אך יש לומר דקו׳ המג״א ממאי דקי״ל דאף ע״ז שיש לה בעלים עכו״ם אין ישראל יכול לבטלה וע״כ שגם רש״י ר״ל כיון שדבר הפקר ניקנה בהגבהה ממילא דגם ביש לה בעלים גזרינן אטו אין להם בעלים או דילמא מפקיר לה ומגבה לה ישראל והדר מבטלה אבל לשון המג״א לא משמע כן וגם מדיהיב טעמא לפי שחייב באחריותו מבואר דס״ל דהגבהה מהני ליה להיות כשלו ולפי מ״ש אין זה אלא מטעם גזירה וגם שמ״ש לפרש דגזרינן אטו אין לה בעלים ל״ע דאכתי אם הוא מבטל של עכו״ם קודם הגבהה הוי גזירה לגזירה דלמא מגבה קודם ביטול ודלמא יבטל אף באין לה בעלים ולכן נראה לי בזה כדעת הב״ח דאע״ג דמטעם גזירה אמרינן דאין הביטול מועיל מכל מקום כיון דמדינא מועיל ביטול בכהאי גוונא לא שייך כתותי מיכתת שיעוריה ובדעת רש״י נראה שהוא מפרש כגון שאבדה עכו״ם ומצאה ישראל שנקנה לו בהגבהה וע׳ ביו״ד סימן קי״ו דעת הב״ח דאף אם לא זכה בה כגון שמצאה לפני יאוש או גזלה מכל מקום אין לה ביטול מדרבנן וע״כ דס״ל דמכל מקום לא אמרינן דמיכתת שיעוריה בכהאי גוונא כיון דלא זכה בה וצ״ע לפי מ״ש הט״ז ביו״ד שם דגם בזכה בה רק מדרבנן אין מועיל ביטול ע״ש ומ״ש המג״א טעם משום אחריות וראיתו מחמץ אין ראיה דהתם מרבינין מלא ימצא וגם לפמ״ש בתשובה אין בגזל עכו״ם חיוב אחריות אף אם גזל עכו״ם אסור דמכל מקום לא קאי עליו והשיב את הגזילה ואף דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מכל מקום אי מיגניב או מתעביד פטור וכן כ׳ בנ״ב חלק א״ח סימן פ״ח והארכתי שם אם כן פשיטא דאין כאן חיוב אחריות:

(ג) (במג״א ס״ק ו׳) בנתבטל מעיו״ט כו׳ דבריו צריכים ביאור ונלע״ד דכוונתו דמתחלה כ׳ לבאר דברי הרמ״א דכל שאין בידו הוי דיחוי והכא אין בידו הוא ובאמת גם דיעה קמייתא לא פליג בהא רק דס״ל דאפילו לא נתבטל כלל לא אמרינן בו מכתת שיעוריה כיון שאפשר שיתבטל ע״י עכו״ם אבל אם היה צריך ביטול גם אינהו מודים בזה בידעינן דוקא שיתבטל מעי״ט דאל״כ היה לנו לחוש לדחוי׳ ודבר זה מוכרח לשיטת הטור ודעימיה שהרי הש״ס מייתי בעיא דר״ל דבעיא אם לולב של ע״א מותר למצוה וקאמר היכא דאסור להדיוט לא תבעי לך כי תבעי לך בנטעו ולבסוף עבדו אליבא דרבנן דשמא מאוס לגבוה כי אתי רב דימי אמר אשירה שבטלה קמיבעיא לזה אי יש דיחוי או אין דיחוי והא קמיבעיא ליה לר״פ כסהו ונתגלה כו׳ דר״פ גופא קמיבעיא ליה דלמא לחומרא דוקא ע״ש והנה לשיטת הטור ודעימיה לכאורה קשה דהאיך כ׳ בסתם להתיר אף בלא ביטול דהא אפילו בביטול מיבעיא ליה אם מותר לולבו למצוה משום דמאיס ואע״ג דמותר להדיוט ומכ״ש באסור להדיוט ולא ביטל וא״ל דס״ל דלמאי דקאמר רב דימי באשירה שביטלה מיבעיא ליה ס״ל דאין כאן משום מאוס דהא מכל מקום עכ״פ מוכח דביטול בעינן ולכך ס״ל דהוי דיחוי ולשיטת הטור דס״ל דלא בעינן ביטול אם כן אף דיחוי אין כאן כלל דמעולם לא נדחה וכן הקשו התוס׳ בסוכה דף ל״ב על שיטה זו וצ״ל דס״ל דודאי רב דימי מפרש בעיא דר״ל באשירה שבטלה ואיהו ס״ל מצות ליהנות ניתנו והלכך קודם הביטול הוא דיחוי שהרי אסור בהנאה ומיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות משא״כ הטור ודעימיה ס״ל כמו שאמר רבא בר״ה ובסוכה דאם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות נתנו אם כן אין כאן דיחוי כלל ואף בלא ביטול יצא (אבל אין לפרש דרב דימי ס״ל דכל זמן שלא ביטל אמרינן כתותי מוכתת שיעוריה אף על פי שהוא של עכו״ם ואפשר לבטלו דאם כן מנ״ל להטור לפסוק דלא כוותיה כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליו בהא אלא ודאי ס״ל להטור דכ״ע מודים בהא רק דטעמא ר״ד משום דס״ל מצות ליהנות ניתנו ואשכחן אמוראי דפליגי בהא וקי״ל כרבא) ולפ״ז א״ש דהטור מפרש בעיא דר״ל כר״ד דז וס״ל דאין חשש משום מאיס כלל רק דמצריך ביטול משום איסור הנאה ואנן קי״ל דמצות לאו ליהנות ניתנו. וא״ל דהטור ס״ל דבעיא דר״ל הוי כלישנא משום דמאיס אלא דרבא פליג וס״ל דאין חשש משום מאיס כלל ופסיק כרבא ז״א דמנ״ל דרבא פליג דילמא רבא ס״ל כלישנא דרב דימי דבאשירה שביטלה קא מיבעיא לן אלא ע״כ שבאמת הטור ס״ל לפסוק הלכה כלישנא דרב דימי דלא חיישינן למאוס רק בהא דס״ל מצוה ליהנות ניתנו לא קיי״ל כוותיה ומעתה כך הם הצעו׳ דברי המג״א אחרי שביאר המרדכי שהביא הרמ״א דהכא הוי אין בידו כיון שאין בידו לבטלה כו׳ כ׳ דצ״ע ביו״ד ר״ל בין על הטור בין על רמ״א דלמה פסקו שם דאין דיחוי דהא ע״כ למה שפסק לכאן ע״כ כולהו ס״ל דבעיא דר״ל לענין דיחוי איתמר אם יש דיחוי לקולא או לא והו״ל לפסוק גם שם כן ובלא דברי הפוסקים כאן היינו אומרים דס״ל דעיקר כלישנא קמא דר״ל במאוס קמיבעיא ליה אבל לענין דיחוי אתי מלתא דר״פ כפשטא בין לקולא בין לחומרא ולכך פסק שם לענין כיסוי בפשיטות שאין דיחוי אבל אחר שפסקו כאן דאם תקעו בשופר של ע״א יצא ואף בצא ביטול וע״כ ס״ל דבעי׳ דר״ל כמו שאמר רב דימי אם כן צ״ע למה פסק ביו״ד דודאי אין דיחוי והול״ל דיכסנה רק מספק כו׳ וע״ז כ׳ דדעת הטור והפוסקים כמ״ש התו׳ בע״א דבעיא דר״ל אינו רק דלכתחלה ומתורץ קושיות התוס׳ בסוכה ור״ל דלעולם ס״ל כלישנא קמא דבעי׳ דר״ל אלא לענין מאוס אבל לענין דיחוי אתיא מלתא דר״פ כפשטא דאין דיחוי אף לקולא ולכך שפיר פסק ביו״ד דאין דיחוי ומ״מ א״ש מה שפסקו כאן דבלא ביטול שרי נמי וא״כ לא שייך דיחוי ומטעם מאום אין לחוש דמאוס אינו רק לכתחלה לבד ומתורצים כל קושיות התוס׳ בסוכה ור״ל גם קושיא זו שהקשו דאי לא בטיל נמי א״כ מאי מיבעיא ליה לענין דיחוי דז״א די״ל דר״ד ס״ל כרב יהודה בר״ה דס״ל דמצות ליהנות ניתנו ואנן לא קי״ל הני וע״ז כ׳ המג״א ואם כן הוי דינא הכי כו׳ ולכתחלה לא יטול אף אחר שנתבטל משום דמאוס כו׳ ר״ל כיון דקיימינן השתא כלישנא קמא דמיירי האיבעיא אף היכא דלהדיוט שרי מ״מ לכתחלה מבעיא ליה משום דמאוס א״כ אף שנתבטל נמי מאוס וכ״כ התוס׳ שם דר״ל מיירי אף בנתבטל ואפ״ה מבעי׳ דלמא דלכתחלה אסור משום דמאוס

(ד) סק״ה ישיבת סוכה עלי קונם או אפילו אם כו׳ כצ״ל ומ״ש הט״ז שהב״י כ׳ כו׳ ע׳ בב״י שכ׳ דבתוספות דר״ה כתבו דבפ״ב אמרי׳ גבי סוכה ונראה שגם כאן צ״ל בשם התוס׳ דר״ה שכ׳ דבפ״ב דנדרים כו׳:

(ה) (בש״ע סעיף ו׳) או דק מאד בש״ס איתא או צריך ופי׳ רש״י יבש כו׳ ובטור כ׳ או באיזה ענין שיהיה והמחבר השמיט זה וצ״ל שנכלל במ״ש עב מאד:

(ו) במ״א ס״ק ט׳ צ״ל דמיירי שהדק הסתימה ואסור ליטלה כצ״ל ר״ל דלעיל סימן שי״ד איתא דאם הודק אסור ליטול ואפשר דמ״ש נ״ל הוא ט״ס וצריך להיות צ״ל דהדק כו׳:

(ז) בט״ז ס״ק י׳ והנה בפירוש דברי הרא״ש בר״ה גבי ניקב וסתמו נתחבטו בזה שדבריו סותרים במ״ש א״נ כר״נ ונפחת רובו ושוב הקשה ללישנא בתרא דרבנן מודו בנשתיירו רובו ולא ניחא ליה לאוקמי בנפחת רובו ע׳ בשו״ת מהר״י הלוי אחיו של הט״ז סי׳ כ״ח ואא״ז מהרש״א הגי׳ שצ״ל כמו שכתבו התוס׳ א״נ ר״נ ובאינו מינו וזה צ״ע דבאשרי כ׳ בקושייתו דמסתמא איירי אפילו במינו ואם כן לא יתכן לתרץ דאתי כר״נ ובאינו מינו והתוס׳ באמת לא כתבו זאת בקושייתם ולכן נלענ״ד דהרא״ש שם כ׳ דאם לא סתמו כשר דכל הקולות כשרים רק דהסתימה מגרע דהוי קול שופר וד״א ולפי״ז נ״ל דהיינו טעמא דר״נ דקמחלק בין מינו לאינו מינו דבמינו לא גרע מחמת הסתימה ולא מיקרי ד״א כיון דמינו הוא משא״כ לאינו מינו דהוה קול שופר וד״א אך כ״ז בנשתייר רובו שמוציא קול שופר אלא שאינו כמות שהיה מהני הסתימה במינו כיון שבלא הסתימה היה כשר והסתימה אינו מגרע כיון דמינו הוא א״כ בנפחת רובו בלא הסתימה אין כאן קול שופר אלא נפיחה בעלמא וכדאמרינן דקא מנבח נבוח אפילו במינו פסול ולפי״ז א״ש מתני׳ כר״נ דכל שנשתייר רובו אין זה קרוי מעכב את התקיעה דמה איכפת לן מה שקודם הנקב היה קול אחר דכיון שכל הקולות כשרים אין לנו לדון אלו כמו שהוא עכשיו אחר הנקב שהיה קול זה כשר ולא היה מעכב התקיעה כלל דהקול כמות שהוא אחר שניקב הוא קרוי קול שופר ואין קרוי מעכב התקיעה כ״א בנפחת רובו (ומ״ש הרא״ש דאפילו נשתייר רובו הוי מעכב התקיעה היינו כשאנו מפרשין כפשוטו דמעכב את התקיעה היינו שאין הקול כמו שהיה קודם שניקב) ולפי״ז שפיר אתיא מתני׳ כר״נ דמתני׳ דקאמר מעכב התקיעה פירושו דנפחת רובו דאם היה משתייר רובו אין מעכב התקיעה קרינן ביה ושפיר קאמר דמעכב התקיעה פסול היינו אפילו במינו דהא ר״נ לא מיירי אלא בנשתייר רובו דוקא אז כשר במינו והיינו דקאמר דאי לאו שאינו מעכב התקיעה דהיינו שנשתייר רובו וכל הקולות כשרים ואין שם מחמת קול שופר וד״א שהוא מינו אזי כשר. אך לאידך לישנא דבנשתייר רובו אף שלא במינו כשרים ואם כן ע״כ דהסתימה אינו מגרע לפסול מחמת קול שופר וד״א דהא מכשרי אף שלא במינו ואם כן אפילו נפחת רובו אלא לומר דהפסול היא דהסתימה מגרע דהא הסתימה אינו מגרע דאל״כ יהיה פסול גם בנשתייר רובו וכיון דהסתימה אינו מגרע יש לומר דמועלת להכשיר שעי״ז נעשה קול שופר וע״כ הטעם דכיון שנפחת רובו נפיק ליה מתורת שופר ולא מהני ליה תיקון ואם כן א״א לפרש אם מעכב התקיעה היינו נפחת רובו דהא לאו מחמת עיכוב התקיעה אתינן עליו אלא משום דאיהו גופיה אינו בכלל שופר ?ממירול דכל הקולות כשרים בשופר וע״כ בנשתייר רובו מיירי ואם כן הא בנשתייר רובו ס״ל לרבנן דכשר וגם יש לומר דודאי לא מסתבר להכשיר סתימה במינו אם היה נפחת רובו ואין כאן קול שופר כלל שנאמר שיועיל להכשירו מחמת הסתימה ודוקא לענין אם הקול שעל ידי הסתימה מסייע שפי׳ אמרינן מינו לא איקרי קול שופר וד״א אבל שיהיה עיקר הקול ע״י מינו הסותמו לא מסתבר להכשיר והיינו באמת טעמא דלישנא קמא דמינו לא מהני בלא נשתייר רובו דבלישנא קמא ס״ל דאי לא נשתייר רובו נסתלק קול שופר מכאן ולא מסתבר דלישנא בתרא יהיה חולק ע״ז וע״כ דכי מוקי בלישנא בתרא בנפחת רובו ואפ״ה מכשיר במינו ע״כ דבלישנא בתרא ס״ל דגם בנפחת רובו ואין הקול מתקלקלים כ״כ שלא יהיה חשוב קול שופר אלא גם בנפחת רובו שייך לומר כל הקולות כשרים ולכן מחלק בין מינו לאינו מינו דסיוע דאינו מינו גורם קלקול אך דוקא כשנפחת רובו כיון שנשבר כולי האי ושבירתו מוכח עליו שנשבר כ״כ שבר כלי מיקרי הסתימה חשו׳ כגוף השופר ולא בטל לגביה משא״כ בנשתייר רובו שהוא עדיין כלי אף על פי שהנקב מעכב התקיעה מכל מקום לא נסתלק חשיבתו מעליו שהרי כל הקולות כשרים והסתימה בטלה לגבי גוף השופר ולא חשבינן לי׳ כקול השופר וד״א וזה מוכרח שאם תאמר שאין קול שופר שנפחת רובו חשוב קול כמו בלישנא קמא אם כן למה מהני מינו לר״נ דמסתבר כלישנא קמא לעשות מקול פסול קול כשר לזה לא מהני סתימה כלל וע״כ דבלישנא בתרא סבר דשפיר הוה קול בנפחת רובו אך בנפחת רובו הו״ל שופר וד״א וא״ל דרבנן ס״ל דלא כר״נ בהא וס״ל דנפחת רובו אין קולו חשוב קול שופר ולכך פסול אפילו במינו אליבא דרבנן דלמה נעשה פלוגתא בזה בין רבנן לר״נ דבפשיטות יש לומר דס״ל דמינו נמי מגרע וגם דאם כן הוי פלוגתא במציאות דרבנן ס״ל שאין זה קול שופר ור״נ ס״ל דזה ג״כ קול שופר ובשלמא לחלק בזה בין הלשונות שפיר יש לומר דמר ס״ל דר״נ ורבנן תרווייהו ס״ל דלא הוי קול שופר בנפחת רובו ולישנא בתרא ס״ל דרבנן ור״כ תרווייהו ס״ל דהוי קול שופר אבל אי מוקמינן פלוגתא רבנן ור״נ בכך הוה כפלוגתא דמציאות וכיון שאנו צריכין לומר בלישנא בתרא שפיר הוי קול שופר בנפחת רובו רק דס״ל כיון דאין לו חשיבות הסתימה מגרע (ולפי״ז א״א לאוקמי מתני׳ כרבנן ובנפחת רובו רק דס״ל כיון דאין לו חשיבות הסתימה מגרע לפ״ז א״א) לאוקמא מתניתין כרבנן ובנפחת רובו דא״כ מאי האי דנקט מעכב את התקיעה דהא לא תלוי בהכי כלל שהרי זה לא מיקרי מעכב את התקיעה שהרי כל הקולות כשרים ואם תאמר דפי׳ מעכב התקיעה היינו התקיעה שהיה קודם שניקב אם כן אפילו נשתייר רובו מעכב התקיעה שקודם הנקב והמשנה פסלה מעכב התקיעה ולכך לישנא רבנן מכשירין בנשתייר רובו וא״כ קשה מתני׳ כמאן וא״ש דברי הרא״ש דבלישנא קמא שפיר מצינן למימר דמתני׳ כר״נ ובנפחת רובו דנפחת רובו ומעכב התקיעה חד מלתא הוא משא״כ בלישנא בתרא צריך לפרש דנפחת רובו אינו מגרע הקול יותר מנשתייר ובתרוייהו שייך לומר כל הקולות כשרים וגריעות נפחת מנשתייר הוא לענין דלא חשיב לגבי הסתימה אם כן א״א לאוקמי מתני׳ כרבנן דמתני׳ תליא מלתא במעכבת התקיעה.

(ח) וכ״כ הרא״ש בהדיא וז״ל כו׳ ראייתו מהרא״ש לא הבנתי דהתם מיירי בנשתנה קולו אחר הסתימה ג״כ אבל באמת גם קודם הסתימה היה שינוי קול ודוקא לענין גרמא של יציאת הקול איכא לפלוגי בה בין מינו לשאינו מינו שוב ראיתי בהרא״ש שיש ט״ס בט״ז ושם איתא אין דבר אחר גורס שינוי הקול כו׳ ור״ל דשלא במינו כיון דיש סתימה גם אחר הפתיחה אמרינן שע״י הסתימה נעשה השינוי כיון שאין דבר אחר גורם שינוי הקול לית לן בה וצדקו דברי הט״ז:

(ט) בט״ז ס״ק י׳ כיון שיש עכ״פ סתימה כו׳ לפענ״ד פשוט דגם הב״י מודה בזה דאפשר דע״י הסתימה יחזיר הקול לכמות שהיה כיון שמעיקרו סתום היה וע״י הנקב נעשה פתוח וכשחוזר וסותם שפיר יוכל להיות כבראשונה ומ״מ ס״ל להב״י דזה א״א שיהיה אחר הסתימה כמו קודם הסתימה כיון דמעיקרא פתוח היה והשתא שעשאו סתום זה דבר שא״א שיהיה קול שופר... הנסתם כמו בהיותו נקוב ולכך פסול כיון דלא חזר ג״כ כמות שהי׳ קודם שניקב:

(י) ס״ק י״ב ודומה לציפה זהב כו׳ נראה שר״ל כמו התם ע״י הזהב נשתנה קולו ה״נ ע״י שכרך עליו מבחוץ חוט או משיחה י״ל שגורם שינוי הקול ומ״מ אם יש שיעור כיון שיש תורת שופר עליו בלא החלק התחתון אין לדמותו לציפה זהב דנראה דלא מהני סתם מה שנשאר שיעור תקיעה למעלה מהציפוי לצד הפה דכאן לא תלינן שינוי הקול מחמת החוט או המשיחה לומר דהוי קול שופר וד״א אלא אמרי׳ דהשינוי הקול הוא מחמת הסדק ולא איכפת לן וכמ״ש בסעיף ט׳ בנסדק לרחבו ונשתייר דכשר אפי׳ מעכב התקיעה משא״כ אם לא נשתייר שיעור תקיעה כיון שבלא החוט ומשיחה שעליו אזיל מיניה תורת שופר רק שע״י החוט והמשיחה׳ שהודקו בה הוא חוזר ונראה להיות תורת שופר עליו וכיון שלא חזר קולו לכמות שהיה חוששין לשינוי הקול כמו נסתם לשלא במינו וכיוצא בו כ׳ המג״א ס״ק י״א:

(יא) במג״א ס״ק י״ח במקום הרחב ע׳ סי׳ י״א וע״ש במג״א בשם ב״ה שהתוס׳ נסתפקו בדבר ועמ״ש באורך בספרי בית אפרים על פרשת הריאה סי׳ ל״ו ובק״ה שם ולפי״ז אף אם אין ד׳ גודלים במקום הרחב רק במקום הקצר ג״כ יש לתקוע בו דשאין שופר אחר אלא שאין לברך עליו:

(יב) בט״ז ס״ק י״ח עובי השופר כו׳ לענ״ד מצוין בטעות וצריך לציין על מ״ש אח״כ וי״מ דעביו במקום הקצר כו׳ והוא מדברי הרא״ש ומ״ש אח״כ אלא לפירוש השני כו׳ ר״ל הפי׳ שהביא הטור שם והוא מדברי הרמב״ן שהבי׳ ה״ה וע״ז כ׳ הטור ולמדו מכאן כו׳ ע״ש ובב״י ותבין ודעה ראשונה דכאן הוא הר״ן שמבואר להדיא שהוא לשונו ממש והכוונה שהעובי עצמה הוא כאילו חלוקה לשנים והמחיצה של צד החלל קרוי מקום הנחת פה ועי׳ בפר״ח וראיתי בפ״מ שרוצה להעמיס בדברי הט״ז שדעה ראשונה הוא הרא״ש וליתא והעיקר כמ״ש:

(יג) ס״ק כ״א ואם עשה זהב כו׳ ר״ל דלהך פירושא תיקשי איך סתם דשלא במקום הנחת פה כשר שהרי הוא מבחוץ ותלוי באם נשתנה קולו כו׳ וע״ז תירץ הרא״ש דאה״נ דאם היה משתנה היה פסול אלא דסתמא דמלתא בשביל זהב כ״ש שעשה להנחת הפה אין משתנה קולו ע׳ בהרא״ש שם משא״כ לפירושי׳ קמא שלא במקום הנחת הפה קאי על צד החיצון מן העובי׳ של השופר א״כ אין ענין להך דציפהו מבחוץ דקאי על אורך השופר בלא״ה לא ק״מ:

(יד) בהג״ה סעיף כ״א שאחז״ל לשבות מזה ובאיסור דרבנן אמירה לגוי הוי שבות כו׳ כצ״ל:

(טו) מג״א ס״ק כ״ד אם ישראל אחר שלחו ונתעכב כו׳ ר״ל שלא היה דעתו מאתמול ע״ש דאסור ליטלו בידים משום מוקצה כמבואר ברמ״א שם ולכן כ׳ עמ״ש ר״ל שהוא ז״ל שם תמה ע״ז דמ״ש מפירות של הפקר ע״ש:

(טז) (שם בחוץ לי״ב מיל דהוי דאורייתא כו׳) הנה לדעת קצת פוסקים אף י״ב מיל לא הוה דאורייתא ביו״ט עכ״פ ובפשיטות י״ל דמיירי אף שיש לו שופר אחר שרי לתקוע בזה לכתחלה וע׳ בד״מ הביאו בא״ר דאם יש לו שופר שאינו של איל וזה שהובא של איל תוקע בזה של איל משמע דוקא כה״ג תוקע בזה לכתחלה:

(יז) ס״ק כ״ה דפסולי הראשון ניטלין בשני דהתם כו׳ ר״ל דהכא בא לתקוע בשופר ע״כ שאני אומר שמא היום ר״ה א״כ אין לתקוע בפסול משא״כ לענין לולב דשפיר ניטל הלולב ומקילין ביו״ט כיון דבקיאין בקביעא דירחא דנין בו דין שאר ימים:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]